מדובר באימי תושבת רעננה, מלכה יעקובוב זמיר, בת להורים ברכה ואמנון יעקובוב שעלו ארצה בשנת 44', הם שישה אחים בבית- ברוך (85), שרה (81), שושנה (77), מלכה (אמא שלי, 72), האח שנעלם והאח שנעלם שמו יוסף ציון נולד אחריה בשנת 47' וצריך להיות בן 71 לאחר מכן נולד ציון (69) ולבסוף מיכאל (65).
כשהאח היה בן חצי שנה בערך הוא בכה בגלל כלב שנבח אמא ברכה לקחה אותו לבית חולים הדסה בתל אביב לבדיקה במקום בו הוא נולד, ולמחרת חזרה להניק אותו ואמרו לה שהוא נפטר למרות שלא היה חולה ולא כלום. בשעת לילה הביאו לאבא אמנון גופה עם צמר גפן על העיניים והגוף ואי אפשר היה לזהות אותו וקבר אותו. אבא שלה היה עולה חדש והאמין במדינה ולא חיפש אחריו.
עם השנים אמא שלי שמעה את הסיפור עם הצמר גפן והבינה שמדובר בתרגיל, וגם ראתה בתוכנית בטלוויזיה שהייתה על הסיפור שראיינו את המטפלת בבית החולים מאותה התקופה שדיברה על תינוק שאהבה במיוחד עם עיניים שחורות בוהקות בשם ציון ויום אחד הוא נעלם בגיל 7 חודשים ואמרו לה שנשלח לאימוץ.
אמא שלי (מלכה) תמיד בוכה כשהיא נזכרת בסיפור הזה, כילדה היו אומרים לה: "אם תלכי לישון בזמן נביא לך את בובה" (האח האבוד) והיא תמיד הייתה נלחצת מזה.
היום אחרי בדיקה של אמא שלי אין תעודת פטירה ולא תעודת זהות של אותו אח אבוד במשרד הפנים.
לא מזמן אמא שלי הייתה באישפוז בבית חולים איכילוב בשיקום עם אחיה הצעיר ציון והאחות אחראית המשמרת דיברה לאחיה ציון כאילו היא מכירה אותו, ואמרה לו שהוא עבד בקופת חולים כללית בתל אביב והוא לא הכיר אותה. אמא שלי חושבת שמדובר באח האבוד.