עדות אנונימית

הגעתי ארצה בגיל שעב חודשים וקיבלתי פוליו. באותה תקופה אמי חלתה והייתה מטופלת בילדים ולא יכלה לבקר אותי. אז אבי ואחותי היו באות לבקר אותי בבית חולים איתנים בירושלים. אבי היה מגיע פעם בשלושה שבועות חודש. עברית הוא לא ידע. תחבורה הוא לא ידע. כשהייתי בת שנתיים וחצי שלוש בערך - היתי אהבת חייו של אביוקרא לי על שם אמו והן מספרות שהבטיתי בעיייניו איך שנולדתי - אמרו לאבי שנפטרתי. עשה קריעה וביקש לראות את הגופה. אמרו לו אין קברנו אותה לפני שבועיים. אמר אני יושב כאן עד שתביאו לי את הגופה. ישב שלושה ימים על הרצפה במסדרון עם אחותי ואמר אם אין גופה אני לא זז. אחות או סייעת עבר ושאלה אותו מדוע אתה יושב כאן ככה. סיפר לה. אמרה לו היא לא מתה. היא נמצאת בחיפה. הוא נסע עד לכתובת שקיבל עד שהגיע לבית תינוקות שהיה מלא מלא תינוקות. אמרו לו שם יש לך הזדמנות אחת אם לא תזהה אותה אתה הולך מפה. אבי נכנס עד שראה אותי ואכן זיהה אותי. שאלו אותו מי אתה, אמר להם בן יוסף. הם התאימו את הפרטים שאכן הגעתי מירושלים ושיחררו אותנו. איך הייתה לו תושיה ועוז ואומץ להתמרד.