עדות זו נכתבה ע״י דניאל אשר, אחיה של רחל הנעדרת:
הוריי עלו ארצה מפרס ביום 1.1.1951 ונרשמו כעולים - משפחה בעלת 8 נפשות. לאחר תקופה במחנה עולים ״שער עליה״ בחיפה הועברו למעברת ראשון לציון וחיו בעיר עד יום מותם. בשנת 84 חלה אבי במחלת הסרטן, הרופאים העריכו שנותרו לו עוד חודשים ספורים לחיות. מחלתו הייתה קשה מאוד וטיפלנו בו במשך התקופה הנ״ל 24 שעות ביממה עד יום מותו. כחודש לפני מותו, לאחר שתיקה של שנים והימנעות מהתעסקות בנושא - הפציר בי אבי לזכור את תאריך עליית המשפחה לארץ והיום שבו נלקחה אחותי רחל לטיפול בבית החולים על-ידי האחות שפגשה את המשפחה בנמל התעופה לוד בעת הגעתם ארצה, ושאלה פרטים בדבר יעוד המשפחה בארץ.
כשהמשפחה הגיעה לארץ מפרס, אחיי יעקב (4) ורחל (2) חלו באבעבועות רוח. יעקב חלה מאד, ואילו רחל הייתה במצב טוב ממנו. עם נחיתתם המשפחה הועברה להתגורר במחנה העולים ״שער עליה״ בחיפה. למחרת (2.1.51) כשהיתה אימי באוהל, הגיעה האחות ולקחה את רחל לטיפול באומרה: ״הילדה חולה מאוד, וזקוקה לבדיקות בבית החולים״. יעקב בן הארבע גם הוא נלקח לבית החולים, וזאת משום שמצבו היה קשה ביותר. אך הנה הוא חי חיים ארוכים עד עצם היום הזה. כשחזר אבי לאוהל וגילה את הדבר, הלך לבית החולים בחיפה ושם נאמר לו ע״י אדם דתי הדובר בשפתו
כי הילדה נפטרה ונלקחה לקבורה. אבי ניסה לקבל מידע נוסף מאותו אדם אך הוא ביטל אותו באומרו שאין מקום לדאגה, זו ארץ ישראל ופה דואגים לכל ההליכים בענייני קבורה. כך נעשה למשפחת עולים, אשר נמצאת רק ימים ספורים במדינה חדשה, לא דוברים את השפה המקומית ולא מכירים בנהלים ודרכי הפעולה של המקום - והוריי נאלצו לקבל את הדבר כהוא זה.
לאחר כשבועיים, אימי דרשה מאבי לחזור לבית החולים בכדי לדעת את מקום קבורת אחותי - שם נאמר לו כי מקום הקבורה אינו ידוע לאנשי בית החולים ועליו לפנות לחברת קדישא. כשפנה אבי לחברת קדישא - גם שם לא ידעו לספק לו מידע נוסף אודות הבת רחל. לאבי ואימי היה ברור מעל לכל ספק שהתרחיש שהוצג בפניהם לא עושה שום הגיון. רגע אחד - החזיקו בידיים תינוקת חיה וצוחקת, ורגע אחר התינוקת נלקחת לבי״ח ומתה כשעה לאחר הגעתה. חוסר התיעוד והבלבול בין המוסדות השונים מהווים רק תמיכה לחוסר ההגיון. אך להוריי לא היו השפה ולא האמצעים לרדת לשורש העניין.
הם נאלצו להתמודד עד יום מותם עם אובדן הבת, ונשאו עמם תחושת אשמה ובושה שהפקירו את ביתם בידי אותה אחות - דבר שגרם להם לכאב איום ונורא.
הארוע שהתרחש יממה אחת בלבד לאחר הגעתם לארץ המובטחת, הותיר פצע כל כך עמוק שאסור היה להזכירו במשפחה במשך שנים רבות. הוא עלה בהתמודדות עם כאב קשה מנשוא.
למעשה, לפצע הזה מעולם לא הייתה הזדמנות להחלים באמת, והוא נפער מחדש בכל כמה שנים, עם הגעת צו גיוס או כרטיס לבוחר שהועד אל מי שכבר לא הייתה איתנו.
בשל התעוררות הנושא ברמה הלאומית, הכרתי בכך שקיימים אינספור סיפורים דומים אצל משפחות שונות. אי לכך ולאור כל הדברים שכתבתי לעיל, גמרתי בליבי אומר שעליי החובה לברר מה עלה בגורל אחותי בהתבסס דברי אבי, וכי עדיין קיימת בי התקוה לאיחוד משפחות. כך ב-1985, שנה לאחר מותו של אבי, הגעתי למשרד הפנים, שם הבהירו לי כי אין שום מידע על אחותי רחל פרט למידע שעלתה לארץ ב 1.1.51- ושנת לידתה 1949. ביקשתי לקבל מידע זה בכתב אך נעניתי בסירוב. האחראית במקום אמרה לי מפורשות שלא מופיע שום מידע בדבר פטירתה של אחותי ברשימות המשרד,
וכי על פי כן רחל עודה בחיים. לאחר מכן הפנתה אותי למחלקת האימוצים של בית המשפט בת״א, בפניה אליהם נאמר לי ליצור קשר עם גב׳ שרה אשכנזי מ״השרות למען הילד״ בירושלים, כיוון שהם לא
יכולים לעזור לי בפרטים. בקשר טלפוני שיצרתי עם משרדה נאמר לי שישלחו לי מכתב עם תאריך לפגישה עמה, מכתב זה לא הגיע מעולם. בפניה אל ביטוח לאומי ומס הכנסה, הצלחנו להגיע ולקבל מסמכים המעידים כי רחל רשומה במרשם האוכלוסין כאדם חי, ועוד מצויין כי היא עזבה את הארץ בנובמבר 1962.
בשנת 1986 הבאנו את סיפור המשפחה ואת הממצאים, והנ״ל נחקר במסגרת דו"ח עמותת "ועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים“. בשנת 1988 המקרה נבדק בועדת שלגי, שם נמצאו תיעודים רפואיים לא עקביים, עם תיארוכים סותרים, כתבי יד מתחלפים, בתיעודים אלו אין אף חותמת רפואית וחסר שם הרופא המטפל וחתימתו. עוד נמצא כי רחל לא מופיעה כנפטרת וכן כי אין לה תעודת פטירה ותעודת קבורה. הועדה מצאה ״פתרון לבעיה״ - והוא לעדכן את הרישום, ובשנת 1991 הונפקו לה תעודת פטירה ותעודת קבורה. התיק נסגר.
בשנת 1995 המקרה נבדק בועדת כהן-קדמי, שם עלה שתעודת הפטירה שהונפקה ב-91 לא תקינה. הועדה מצאה פתרון לבעיה - והוא להנפיק תעודת פטירה חדשה ב 1995, ושוב התיק נסגר.