עלינו ב-6.11.1949 ונחתנו ישר לעין שמר, משם העבירו אותנו לראש העין. עליתי יחד עם הוריי, יחיא ורינה והב, ואחיי יחיאל, יונה, יהודית וברוך התינוק, שאמי נשאה אותו כל הדרך והניקה אותו. ישנו באוהלים, נתנו לנו שמיכות שנשארו מהמנדט הבריטי וישנו שניים במיטה.

אחי ברוך היה בן 11 חודשים כשנחטף. אני זוכרת טוב את היום הזה, ירד שלג, והאחות הגיעה ואמרה שלא טוב לילד להתקרר, לכן צריך לקחת אותו לבית הילדים (היום בית מורשת תימן), שם היה חימום. יום אחרי זה אמא שלי הגיעה ואמרו לה שברוך מת. היא התחילה לצעוק ולבכות, מישהו לקח אותה בזרוע והוציא אותה משם בכח. לא נתנו לה תעודת פטירה. אני זוכרת טוב שהיו שתי מיטות בצבע לבן – אחת של שלום והב הבן דוד ואחת של ברוך והב. את שלום השאירו, את ברוך לקחו. הוא היה כנראה בהיר, גם אני, לא רואים עלי שאני תימניה.

מאז לא שמענו עליו הרבה שנים, עד שבשנת 1963, אולי קצת לפני, כשכולם קיבלו צווי גיוס, הוא קיבל שניים, אחד אחרי השני. בא ג'יפ עם ארבעה חיילים לחפש אותו, חשבו שהוא עריק. שלחו לו גם "הודעה לבוחר", באותה תקופה. הבן שאמא שלי ילדה אחריו, נקרא גם הוא ברוך, על שם התינוק שנלקח (אחריו נולדו יואל ויאיר). כשהחיילים באו אמא שלי הצביעה עליו ואמרה "זה ברוך, זה על שמו של הילד שגנבו לי".

כשהלכנו להוציא פרטים, היה כתוב שב-63' הוא היגר, כלומר בגיל 14. מצאנו מסמך שבו כתוב שהוא בן 64 ומקום מגוריו לא ידוע. בשנת 1994 כשהיה בלאגן עם עוזי משולם, קיבלנו טלפון: "הבן שלכם נמצא אצל משפחת ג'ובאני" – וניתקו את הטלפון. אי אפשר היה לשאול כלום מעבר לזה.

כשנפתחה ועדת החקירה הממשלתית שלגי, הלכתי כנציגת המשפחה לבית אגרון בירושלים. צילמו אותנו והקליטו אותנו. אני זוכרת שהשופט מימון אמר שברוך מת ונקבר בבית הקברות סגולה, בחלקה כך וכך. הלכנו לקבר וחפרנו, אין שם כלום, אפילו לא עצם או גולגולת, שבדרך כלל מחזיקה מעמד את השנים האלה. במהלך החקירה אמרו לנו ללכת להעיד במשטרה, הראינו להם תעודות עולה של אבא ואמא - עד היום לא החזירו לנו את זה.