השנה 1950, שער עלייה. זוג הורים, עולים חדשים מאיראן, מתגוררים באוהל עם שני ילדים בני ארבע ושנתיים ותינוק בן שישה חודשים. יום שישי של חורף קר, מחממים עם פרימוס על נפט. האמא צריכה לקחת את בן השנתיים ששמו מרדכי לרופא או לגן (פרט זה לא ממש ברור), משאירה את בת הארבע, יפה, עם התינוק, והולכת לדרכה. בחצי הדרך שומעת קול קורא: אמא אמא. פונה לאחור ורואה מרחוק את יפה רצה אליה ומנסה לומר דבר מה… מתקרבת ושומעת את המלים: אש אש שריפה. משאירה את שני הילדים ורצה לכיוון האוהל מלא העשן. מסביב המון אנשים, שכנים, שלא יודעים שיש תינוק באוהל.
היא לא חושבת יותר מדי: נכנסת ללהבות, שולפת את התינוק שבינתיים אחזה בו ובמיטה אש ורצה החוצה. היא מכניסה אותו בין כנפי מעילה ומכבה את האש ואז מסתבר הכוויות די קשות וצריך להגיע לבית חולים במהירות האפשרית. לאחר סיבוב מפרך היא מגיעה לבית החולים צריפין, מניחה את התינוק די מיואשת ובאיומים מודיעה שהיא לא זזה משם עד שהם מתרצים ומטפלים בו… נזכרת שהשאירה מאחוריה שני ילדים ובעלה אמור לחזור מעבודת הדחק וממהרת לחזור.
אחסוך מכם את הדרמה ואת חודשי ההחלמה של התינוק ונתקדם הלאה. באחד הימים שהיא מגיעה לבקר את התינוק, מבשרים לה בצער שאין תינוק. האשה, למודת קרבות וסבל מחיי היום יום, לא מוותרת ומקימה מהומה. היא מבקשת לראות את מה שנותר, לא משתכנעת מהתשובות ויוצאת לסיבוב חיפוש בחדרים. לבסוף מגיעה למסדרון שבו יושבים מספר אנשים גברים ונשים ומולם דלת. פותחת את הדלת ומאחורי פרגוד במיטה שוכב לו העולל… היא לוקחת אותו ויוצאת את שערי בית החולים בריצה.
התינוק הזה הוא אני, והאשה האמיצה והיקרה היא אמי ז"ל, בתיה פור בוכראי.
יהודה פור בוכראי
באחד הימים שהיא מגיעה לבקר את התינוק, מבשרים לה בצער שאין תינוק. האשה לא מוותרת ומקימה מהומה. לבסוף מגיעה למסדרון שבו יושבים מספר אנשים גברים ונשים ומולם דלת. פותחת את הדלת ומאחורי פרגוד במיטה שוכב לו העולל.