ברכה בנימין

עלינו לפני קום המדינה, גרנו בכרם התימנים. אמי נפטרה בדיוק לפני החתונה שלי ובעלי היה גם ללא גב, יתום מאם. הייתי צעירה וילדתי בתל אביב ב 1943. הילד היה יפה ובריא כמו פרח אולי פלט פעמיים, אושפז והיינו מבקרים אותו כל יום. ביום הרביעי אמרו לנו "הוא מת". מה זה מת? איפה הגוויה שלו? לא ראינו כלום, לא הלוויה, לא קבורה, שום דבר. זה אומר דרשני. הילד היה כמו בובה. בריא, בן שלושה חודשים עוד לא היו לו שיניים. הבן הבכור שלי. הייתי עוד ירוקה וצעירה, קיבלתי סטירת לחי ולא ידעתי מאין באה הסטירה ומה לעשות.
ייאוש, דכאון, עצבים. מה לא? הייתי רואה ילדים חרים הייתי אוהבת אהבת נפש וחושבת איך יכל להיות אם היה לי הילד שלי.

אני לא סולחת למי שעשה את זה, הם יקבלו משפט של אמת שם למעלה. ככה הקימו את המדינה, על חשבון המסכנים.

כשקרובת משפחה שלי ביקשה את רשותי להיכנס לסיפור הזה ולמאבק לחפש אותו בשמי, אמרתי לה- אם את מוצאת אותי אני אפילו מוכנה שתקבלי אותו במתנה. רק לדעת שהוא חי, רק לראות אותו זה יותר טוב מהמצב היום.

אני לא סיפרתי כלום לילדים שלי עד עכשיו (קיץ 2016) כל החיים הסתרתי, גם אני וגם בעלי, שלא לגרום להם לייאוש

ברכה בנימין

אני לא סולחת למי שעשה את זה, הם יקבלו משפט של אמת שם למעלה. ככה הקימו את המדינה, על חשבון המסכנים.







כשקרובת משפחה שלי ביקשה את רשותי להיכנס לסיפור הזה ולמאבק לחפש אותו בשמי, אמרתי לה- אם את מוצאת אותי אני אפילו מוכנה שתקבלי אותו במתנה. רק לדעת שהוא חי, רק לראות אותו זה יותר טוב מהמצב היום.