משפחתנו הגיעה מטוניס ב 1951, דרך צרפת. הגענו לשער העלייה באונייה: הוריי, מסעוד (שינה אחר כך לאליהו) וצלילה (שינתה לחיה) מיימון, אני שהייתי אז בת שבע ועוד אחיות נוספות. בת הזקונים נולדה בצרפת, ההורים שלי קראו לה גולדה, על שם גולדה מאיר. אמא החזיקה אותה בידיה במהלך הנסיעה באונייה וכך גם כאשר הגענו לארץ, פה חיכו לנו אנשים שאמרו שהתינוקת זקוקה להשגחה (הייתה אז בת שישה חודשים). אבי חשב הוא הגיע למדינת היהודים ואולי באמת דואגים לה. כך הייתה גולדה, חודש ימים בהשגחה בבית החולים רמב"ם בחיפה. בהתחלה גרנו ב"שער העליה" וביקרנו אותה אבל אחרי שבועיים העבירו אתנו לבאר יעקב וככה לא הצלחנו להגיע ולעקוב אחר מצבה של גולדה. אבי התחיל לעבוד בתל השומר ופחד לאבד משרה אם ייעדר. אחרי ארבעה חודשים קיבלנו מברק שהיא עוברת לבית תינוקות בחיפה נראה. כבר תכננו להגיע לקחת אותה הבייתה. למחרת הגיע מברק חדש-נפטרה. אמא ואבא נסעו מיד לשם, ביקשו גופה אמרו שהיא כבר נקברה. כנראה שהם נבהלו מאבא שלי שהיה לו קול קשוח עם טון צבאי והביאו לו מתורגמן שכתב לו גולדה על חתיכת עץ להוכיח כביכול שזה הקבר. כשביקש לפתוח את הקבר, שלחו אותו למשרד הפנים להוציא אישור ומשם טרטרו שוב להשיג אישור ממשרד הבריאות.

אנחנו זוכרים במשפחה איך כל המשפחות מרובות הילדים קיבלו הזמנה מבן גוריון להעלות ארצה שידאגו להם לעבודה. יש בידינו את תעודת העולה של אבי, עם הרישומים של כל הילדים כולל גולדה. הייתי בכל הוועדות ובדיונים בכנסת, קיבלנו בדיעבד שתי תעודות פטירה, עם שני תאריכים שונים.

אמי כמובן שלעולם לא שכחה אותה, וזכרה שגולדה הייתה תינוקת בהירה מאוד מאוד לבנה, ארוכה-גבוהה (האבא גבוה והאמא קטנה) עם אצבעות ארוכות. יפייפיה, עיניים גדולות
אבא היה בוכה בכל בוקר "באתי ממדינה ערבית, לא עשו לי לעולם מה שיהודים עושים ליהודים כאן במדינה הזאת".