שלמה ומזל סעיד הגיעו לארץ ב 1950 מתימן ישר למעברה בנהריה. אריה נולד בשנת 1951

כאשר מזל הייתה בהריון עם הבן הבא (הרב זכריה), אריה אושפז ברמב"ם ולאחר מכן הועבר לבית חולים בכרמל בחיפה (ארבעה חודשי אשפוז סך הכל). סבתא מזל הצליחה להשיב אותו ונכדתה אודליה מביאה את סיפורה כפי שתיעדה אותו סמדר בן שלמה, כלתה:

בהיותי בת 16 לערך נולד בני בכורי חיים, שלפנים נקרא שמו אריה. הוא היה תינוק בריא , שמח וחייכן ואני הייתי המאושרת באדם. למרות חיי המעברה הקשים, שמחנו בחלקנו בהגשמת חלום ארץ הקודש. בתנאים שהיו התפשטו מחלות בעיקר בקרב הילדים. והמחלה דפקה גם על דלתנו. וביום בהיר אחד תינוקי בן החצי שנה חלה במחלת ילדים של אותה תקופה, מחלה, שלוותה באשפוז ממושך.
מידי יום ביומו הגעתי לבית החולים בבוקר ושהיתי ליד מיטת בני עד לכתו לישון. לאורך כל היום טיפלתי בו ועקבתי אחרי החלמתו האיטית, בתפילה לבורא עולם שירפאהו ויצילהו. בשלב מסוים הרגשתי, שהוא דוחה אותי ומעדיף את האחיות על פני. במצוקתי כי רבה, סיפרתי לשכנתי האשכנזייה החכמה , שעצותיה החליפו עצות של אימא שלא הייתה לי. הרי התייתמתי בגיל שלוש והרבה לא הבנתי בחיים. שכנתי החכמה הציעה שאקנה חלוק לבן כמו של האחיות ובהגיעי לבקר את תינוקי אלבש אותו. ואכן עצתה עזרה לי מאוד ובני המתוק שינה את יחסו אלי ובראותו אותי כאחת האחיות קפץ עלי ונצמד אלי , עד כי העדיף אותי על פניהם של כל אנשי הצוות. וכך חלפו להם כארבעה חודשים ומיום ליום תינוקי התחזק והבריא. השמחה חזרה אליו ומשקלו השביע את רצון הרופאים.
בערב כשחזרתי הביתה שיתפתי את בעלי והוא הכריז שמהיום נקרא לו חיים ,סמל לחיות ולאריכות ימים , שהרי באותה תקופה הרבה תינוקות נפטרו ממחלות . כשבוע לאחר מכן הבנתי משיחת הצוות הרפואי, שהוא עומד להשתחרר הביתה.
כהרגלי מידי יום הגעתי לבית חולים לבשתי את חלוקי הלבן האהוב עליו ועלי. נכנסתי לחדרו והמיטה הייתה ריקה, שאלתי את האחות היכן התינוק שלי? האחות הצביעה על חדר הרופא וציוותה עלי לגשת לשם. בליבי חשבתי ודאי מכינים אותו לשחרור כמקובל בחדרו של הרופא. נכנסתי לשם זורחת משמחה, על שסוף סוף זה הגיע. בהיכנסי לחדר , מאחורי השולחן ניבטו אלי פניו החמורות של הרופא. עמדתי מחכה למוצא פיו, החיוך עדיין מרוח על פני, מה הוא כבר יגיד לי? הרי תינוקי הבריא ואני לוקחת אותו הביתה.
הרופא ביקש שאשב, אחרי שישבתי הוא נאנח ופניו המרצינות מחקו את החיוך שעל פני. ובחשיבות גדולה פתח פיו ואמר, אני מצטער גברת צעירה, אבל הלילה מצבו של תינוקך החמיר והוא נפטר, ניסינו להצילו , עשינו הכל ולא הצלחנו, הוא לא שרד את המחלה כמו הרבה תינוקות אחרים. הוכיתי בהלם פרצתי בבכי קורע לב , ללא שאלות ללא פליאות, ואני רק בת 16 לא מבינה הרבה , רק בכיתי וייללתי מכאב. האחיות נכנסו בזו אחר זו לנחמני , כמורגלות למעמד כגון זה, האחת עם כוס מים והאחרת עם ממחטת בד, הן התחילו מלטפות את פני ומוחות את דמעותיי באומרן , "את מאוד צעירה ועוד יהיו לך הרבה ילדים , ויש ילדות בגילך שעדיין לומדות בבית ספר". ונפשי במר בוכייה ואין נחמה. לאחר שנרגעתי מעט הכרזתי "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" כך למדתי מאבות אבותיי ומדודתי שגידלה אותי כבת.
יצאתי לחניה לחפש מונית לביתי ואני מרת נפש מהאסון שהתרגש עלי. בעודי בוכה התקרבתי למונית, שעמדה בצד, בהגיעי קרוב זיהיתי את הנהג סאלם יהודה שכני המכובד והמשליט סדר במעברה. בראותו אותי ואת פני הוציא את ראשו ושאלני לבכיי. שיתפתי אותו בהשתלשלות המצב ובין לבין גבר בכיי וספקתי כפי וצעקתי בכאב, הרי השבוע הוא הרגיש מצוין ואפילו עמדו לשחררו הביתה. הסיפור לא הריח טוב לסאלם יהודה האמיץ והוא אדם בגיל העמידה ומקצועו זימן לו הרבה מגע עם אנשים וסיפוריהם. והוא וותיק בארץ הקודש ויודע להתנהל מול השלטונות, וסיפורי לא נראה לו אמיתי, מתגובתו הבנתי שהוא לא יוותר ,התפללתי בליבי שהוא יעשה משהו , ואכן כאילו קרא את מחשבותיי , יצא מהמונית בזעם נעל את הדלת וביקשני להתלוות אליו למחלקה ולהראות לו את הרופא , ונדרוש מהם, שיראו לנו את גופת התינוק.
הוא צעד למחלקה בפנים כעוסות וזועמות גובהו וכתפיו הרחבות הטילו מורא על העוברים והשבים. ואני נשרכת אחריו בכוחותיי כי אזלו. בראותי את הרופא חולף על פנינו , לחשתי לסאלם יהודה, שזה הרופא. הוא התקרב אליו ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, צעק איפה הגופה של התינוק? תראה לנו את הגופה , אנחנו חייבים לקבור את התינוק בעצמינו. הרופא נבהל מעט, אך התעשת מיד וטפח על כתפו של סאלם יהודה בסחבקיות, באומרו: "בוא אדוני ניכנס לחדר", ואני לתומי חשבתי שיראו לנו את התינוק המת. בחדר שכני היקר שאג, תראה לנו את הגופה, הרופא התחיל לגמגם : חברת קדישא, הרב של בית חולים, קבורה לא הבנתי דבר. מושיעי ומצילי הבין מהר מאוד את העניין, הוא הושיט את ידו לחוט הטלפון ותלש אותו מהקיר בכעס ואיים על הרופא, שאם לא יספר מה קרה לתינוק , הוא יחנוק אותו עם הכבל והוא גם מוכן ללכת לכלא בגלל זה. ובדברו כבר הקיף את צווארו של הרופא עם החוט ואני עמדתי שם נטועה למקומי ללא יכולת לדבר או לזוז.
הדלת הייתה סגורה , הרופא עצמו סגר אותה עם סודו המחפיר. אף אחד לא בא לעזרתו והוא בצר לו ובראותו כי כלתה אליו הרעה, גמגם , "התינוק לא ממש מת , מצבו החמיר והעברנו אותו לבית חולים אחר בחיפה כי שם יש להם מכשירים מתקדמים ורופאים מומחים". סאלם יהודה שיחרר את אחיזתו מצווארו של הרופא באומרו : "תכתוב לנו מכתב לבית החולים , שאליו העברתם את התינוק ובמכתב תכתוב , שיחזירו לנו אותו". והרופא בידיים רועדות כתב מכתב ,ומושיעי בזעפו כי רב צעק , "תירשום את שם בית החולים". וכך יצאנו מהמחלקה אני וסאלם יהודה, כשהוא מחרף ומגדף את הרופאים , את האחיות ואת הממשלה, ואני בתמימותי שאלתי למה הממשלה מה היא עשתה ? והוא נעצר לשנייה ואמר : את לא מבינה , הם גונבים תינוקות ומוכרים אותם לאנשים שאין להם. ואותי לא עניין דבר זולת בני התינוק, רצתי אחריו במרץ ובכוחות מחודשים מכוחה של הבשורה.
הוא הסיע אותי במוניתו עד לתחנת האוטובוס וצייד אותי בכסף לנסיעה. ומשם נסעתי לבית החולים מצוידת במכתב , המאשר שתינוקי חי וקיים. וכך בטלטולי הדרך המשובשת שאת חלקה עשיתי ברגל כדי להותיר כסף לחזרה. אחת מנעלי נקרעה קשרתי אותה בחוט שמצאתי בדרך. הלילה ירד ואני מחפשת את בית החולים שאליו הועבר, נחטף בני בבת עיני.
סוף סוף הגעתי שרוטה וחבולה מתלאות הדרך, השעה הייתה כמעט חצות ,בכניסה עמד כלב שמירה ענק ושתי דלתות זכוכית נעולות, אור חלש נראה מבעד לדלתות. ניסיתי לקרב את ידי לפעמון מבלי להכעיס את הכלב , אך הוא התרומם והתחיל לנבוח , פחדתי מאוד ובמצוקתי כי רבה מכל היום שעברתי ומהדאגה לתינוקי, הושטתי את ידי לפעמון גם במחיר נשיכה מהכלב. אחות הגיעה לדלת ומבעד לזכוכית סימנה לי על השעון , שאין להיכנס עכשיו. נפנפתי במכתב שבידי וזה לא עזר , והיא בשלה מצביעה על השעון. ורק כשהתחלתי להראות סימני מצוקה ואת נעלי הקרועות ורגלי הפצועות הואילה בטובה להכניסני. אחרי שראתה את המכתב הכניסה אותי לחדרו ,שם שכבו תינוקות נוספים כמו מלאכים קטנים. לשמחתי לא היה גבול , נשמתי חזרה אלי, כפסע היה ביני לבין חטיפתו ממיטתו לפני שה"ממשלה" תתחרט. גייסתי את כל איפוקי לא להעירו ולקומם את האחות שריחמה עלי. שאלתי אותה בשקט אם אוכל לקחת אותו, היא הביטה בי בהשתאות ואמרה: "איך בדיוק תגיעי אין תחבורה בשעות אלה, וחוץ מזה רק הרופא יוכל לשחרר אותו והוא יגיע רק בבוקר". נשארתי על עומדי בתקווה , שהאחות תרשה לי להישאר עד הבוקר, אך היא כקוראת את מחשבתי הכריזה: "את לא יכולה להישאר כאן", לא העזתי למחות , בליבי עברה המחשבה שאסבול הכל למען תינוקי הקטן.
יצאתי החוצה ישבתי במרחק בטוח מהכלב, הלילה היה קר מאוד, חיממתי עצמי במחשבות טובות על מה שיביא לי הבוקר. הכלב התחיל שוב לנבוח , האחות יצאה, ראתה אותי יושבת על הרצפה והבינה את סיבת נביחותיו של הכלב, הכניסה אותי והציעה לי כיסא ושמיכה. היא העדיפה להפר את הכללים ובלבד שהכלב לא יעיר את החולים. באשמורת הבוקר נרדמתי עם חלום בלהות שלוקחים ממני את בני בכוח והוא בוכה, התעוררתי בבהלה ואכן היה בכי של תינוק אחר שהעיר את השאר. זינקתי לחדר לקחתי את תינוקי בידיי וסכר דמעותיי נפתח ללא שליטה. האחות נכנסה עם מגש ארוחת בוקר. במוסרה את המגש העירה שהיא מקווה שהוא יאכל משהו כי אתמול הוא בכה המון ולא הכניס גרגיר לפיו, מה אומר ומה אדבר ?נקטתי בשיטת "ויידום אהרון", עדיף שאשתוק ואצא בשלום עם תינוקי החי. בבת עיני אכל את הכל בשקיקה ואני דמעתי מרוב שמחה. האחות נכנסה לאסוף את המגשים, ודאי חשבה שאני אכלתי את תכולת המגש ועל מנת לא להביכני, לא אמרה דבר. היא חזרה עם מכתבי בידה , "הרופא חתם אתם משוחררים". עטפתי אותו בשמיכה של בית חולים בהבטחה , שאחזירה לבית החולים שבמקום מגורי. זינקתי החוצה כמו חץ הנורה מקשת, יצאתי לדרך חתחתים, עם מעט כסף לנסיעות, ללא נעליים ועם אוצרי בידיי. חלק מהדרך ברגל וחלק בתחנונים לנהגים, שניקרו בדרכי. הגעתי הביתה לצריף החם שלנו שברגעים אלה כשאהובי מחמדי בידיי, צריפנו הדל נראה לי כארמון.

סמדר בן שלמה,

כלתה של סבתא מזל (אשתו של חיים)