דבריה של רבקה דוייב, אחותו של יצחק ג'ורג'י:

ההורים ג'ורג'י ניסים ושרה עלו ארצה מתורכיה בשנת 1946. הם עלו בעליית הנוער, לבדם, צעירים, בלי הדרכה או קרובים בארץ. אמא הייתה רק בת 18. כאשר ההורים התגוררו ברמתיים, יצחק היה בן שישה חודשים ואמא שלי לקחה אותו לביה"ח מאיר כי הוא סבל משלשולים. לאחר שעה, אמא שלי יצאה לכמה דקות והשאירה את התינוק יצחק בהשגחת הצוות הרפואי. כשחזרה, ממש דקות ספורות זה היה, אמרה לה אחת האחיות שהוא נפטר והביאה לה את הבגדים שלו. לא נתנו לה לראות את הילד, את הגופה. כלום.
הודיעו לה שההלוויה תיערך למחרת במקום כזה וכזה וכשההורים הגיעו למחרת, לא היה כלום ונאמר להורים שכבר קברו אותו וזהו. שלחו את הוריי בחזרה הבייתה בידיים ריקות, בלי מסמך ובלי תעודת פטירה. אחרי שנים כשאני, האחות, בדקתי במשרד בפנים באזור מגוריי ראיתי שהוא דווקא כן מופיע כאדם חי.
המשפחה פנתה לוועדה בשנות התשעים שפסקה כי הילד נפטר בכלל בבית החולים הדסה בתל אביב, ובגלל דלקת קרום המח. לפי הוועדה, הוא גם נקבר בבית העלמין קרית שאול בתל אביב כ"ד תמוז, 9.7.50. איך זה מסתדר? קבורה יותר משבוע אחרי שהודיעו על הפטירה שלו (30.6). זה לא מתיישב עם מה שאמא סיפרה לנו. בדקנו בבית העלמין ואין שם סימון או סימן לקבר, המספר שהביאו לנו היה גוש חלקה מסוים, אבל כשהגענו נציג מחברה קדישא הראה לנו קבר אחר (מספר אחד) וחישב בערך את המרחק שאמור להיות גוש/חלקה שקברו שם כביכול את יצחק, ואמר שלא אמור להיות שם סימון כל עוד המשפחה לא שילמה על קבר.

אנחנו לא מאמינים שיצחק מת, אמא נפטרה כבר לצערנו וכל החיים לא ידעה מה עלה בגורלו. לא פתחנו את הנושא הזה מולה כדי לא להכאיב לה.