שמי סעדה כברה, עליתי מתימן בקום המדינה יחד עם בעלי אברהם כברה ובני זכריה שהיה כבן שלושה חודשים. שיכנו אותנו במעברת בית ליד, שם ישנתי במשך שבוע באוהל יחד עם בני, שישן איתי במיטה. אחרי זה אמרו לנו בגלל החורף והגשם, שנביא את הילדים לבית תינוקות ושם יהיה להם יותר מוגן.

לא רציתי לתת את התינוק שלי כי הוא היה עדיין קטן, יונק ממני ולא אכל עדיין לא דייסה אפילו. אמרו לי להשאיר אותו בבית התינוקות ולבוא להניק כל יום, אז הסכמתי. והייתי מגיעה שלוש פעמים ביום להניק אותו, להאכיל אותו מהחלב שלי. ביום השישי שהלכתי, הילד לא היה שם. ואני בכיתי ובכיתי, הילד היחיד שלי, קטן היה. איך נעלם? שאלתי את המטפלת שם והיא אמרה לי "חפשי בחדר השני.".

אנחנו היינו חמורים ממש, לא ידענו עברית. חזרתי בוכיה מבית התינוקות, וסביבי במעברה ילדים של אחרים בוכים ואני בוכה לעצמי. חושבת על הבן שלי. אמרו לי שאלך לאוהל והם יחפשו (כי בעלי היה עיוור). בעלי לא היה רואה, ואביו ניסה לעזור. אבל לא מצאנו את הילד. הלכתי ובאתי, חיפשתי, חיכיתי, הימים עברו ולא החזירו לי אותו. בסוף הביאו לי כמה גרושים ללכת לבית חולים בתל אביב לחפש אותו שם. שאלתי שם ואמרו שהוא לא נמצא. הלכנו למשטרה.

לאחר כמה חודשים תם הגשם, הודיעו לנו מהמדינה שמעבירים אותנו לירושלים, שם ירכזו את העיוורים וילמדו אותם מקצועות. אמרו לנו לקחת את כל החפצים שלנו ושל הילד וכאשר הם ימצאו את הילד הם ישלחו אותו לירושלים אלינו. לא דובים ולא יער.

זה נשאר פתוח והילד בלב שלנו. מי שהוא מת- קוברים אותו, ה' נתן וה' לקח. אבל ככה, לא ראינו מה עלה בגורלו, אנחנו רוצים למצוא אותו. אני לא אשכח אותו בחיים

סעדה כברה

הנכדים מוסיפים:

בהמשך ההתאקלמות בארץ, סבתא סעדה וסבא אברהם השתקעו בכפר העיוורים בגדרה, שם סבא עבד במפעל למטאטאים מקש. שלוש שנים לאחר חטיפת הבן זכריה, סבתא סעדה הביאה לעולם תינוקת והיא נפטרה. סבתא עברה הרבה מאוד צער בחייה והביאה לעולם לאחר מכן 13 ילדים ביניהם אבי, בניהו שמופיע בתמונות.

יוסי כברה

בחלוף השנים גם נשלח לזכריה צו גיוס. פרט חשוב נוסף שסבתא זוכרת: זכריה היה בהיר גם בשיער החלק שלו וגם בעיניים. בנוסף היה במעברה מתורגמן בשם צדוק.

חגית כברה