שם מוסרת העדות: דהרי לולונה. יחד איתה נמצאות חלק מבנותיה, נעמי, לאה וטובה. העדות, מתוך וידאו שצולם בשנת 1994, היא עדות משפחתית כאשר האם לולונה מדברת ובנותיה מתרגמות אותה ומוסיפות את הצד שלהן.

העדות:

ילדתי ביום חמישי באוהל במושב צוריאל. ככה היינו רגילים מתימן, ללדת בבית.

לא יודעים מי אמר לאחות של המושב, גבי, אבל היא באה והכריחה אותי לקחת את התינוק לבית החולים בנהריה. אני לא רציתי. עטפו את הילד בסדין ונסענו באמבולנס של מגן דוד. בעלי היה בעבודה.

האחות טובה: אנחנו ראינו אותו, עד היום לא יוצאת לי התמונה שלו מהראש. גם האחיות וגם אבא.

האמא דהרי לולונה: שמו אותי בחדר. בחמש בבוקר ביום שישי הנקתי אותו, בשמונה אמרו לי שהוא מת. ביקשתי שיביאו לי את הילד, תביאו לי את הילד, אמרו הוא מת. הוא היה בסדר. בכיתי, ביקשתי את הילד, אמרו אין ילד. שם האחות בבית החולים בת שבע והאח, שמו ברוך. הם עבדו בבית חולים. הם אמרו לי שהוא מת.

ישבתי ובכיתי מיום שישי עד שבת. ביום ראשון בא בעלי, שאל מה שלום הילד? אמרו לו הוא מת. יום שני לקח אותי לבית. זהו, ומאז ועד היום…

היה לו שש אצבעות ביד ימין ושש אצבעות ביד שמאל. ביד ימין הייתה ליד האגודל וביד שמאל ליד הזרת. היום הוא צריך להיות בן 43.

בעלי שאל אותי מה עם הילד? אמרתי לו שאמרו לי שהוא מת. לא רצו להראות לנו אותו, לא חי ולא מת אז לא יודעים עד היום מה קרה איתו.

האחות לאה ז"ל: עד היום לא יודעים אם הוא חי או מת. היא כתבה כמה פעמים מכתבים לבן גוריון והחזיר תשובה אמר שידאג ושיברר ועד היום אנחנו לא יודעים.

האחות טובה: היה אצלה משה נחום לפני כמה שנים, נתנו לו פרטים על הסיפור. הוא כתב הכל.

האמא לולונה: (חוזרת שוב לספר על האבא) אחרי שהוא הבין שהתשובה היא שהילד מת הוא ויתר.

האחות טובה: היינו ילדים קטנים, זה איכזב אותנו מאוד, שמחנו שאמא שלנו ילדה, התאכזבנו. היא ילדה בבית וראינו את התינוק.

האחות טובה: היא ילדה בבית. ככה היו רגילים מתימן, ללדת בבית ובגלל שהייתה לי אחות שלקחו אותה.

האחות לאה: הגענו לארץ לעין שמר, בדקו אותנו ואמרו שהילדה (האחות הקטנה ציונה) חולה. לקחו את הילדה ואנחנו לא ידענו לאן. אמרו לבית תינוקות, לא ידענו מה זה בית תינוקות. מאז העבירו אותה לבית חולים אחר מחוץ לעין שמר, שאלנו איפה אחותי ציונה? אמרו לקחנו אותה לבית חולים בחיפה, בירושלם, בנהריה ואנחנו רצים אחריה. בסוף הביאו לנו מכתב ללכת להביא את הילדה, כתבו שהיא בירושלים. שמחנו שהביאו מכתב, פתאום למחרת הביאו עוד מכתב בו כתוב שהיא בעין שמר. הלכתי עם אבא שלי,

אני יכולה להכיר אותה. שאלנו איפה ציונה דהרי. שאלו מי אני? אמרתי אחותה וזה אבא שלה. הראו לי את הילדים אמרו תראי מי זו אחותך. ראיתי, אחותי הייתה ראשונה במיטה. האחות אמרה לי, נכון זו אחותך. לקחנו אותה.

האחות טובה: משפחה שהיו לה הרבה ילדים היו באים לחפש ילדים, היו אומרים שהם חולים ולוקחים אותם. אמא שלי כבר למדה את הפטנט והיתה מחביאה אותנו, מכניסה אותנו לארגז בגדים ומכסה בשמיכות. זה לא היה מספיק אז היא היתה לוקחת את החביות שהיינו ממלאים מים לכל החודש ומכניסה אותנו. זה קרה הרבה פעמים, זה היה קורה פעם בשבוע. היו באים לחפש, רואים שאין ילדים והולכים. או שהיתה שולחת אותנו "תברחו לחדר אוכל, תברחו לשם"... הם ידעו כל משפחה כמה יש לה ילדים, מי שהיה לו 10,9,13, היו חוטפים לו ילד, שניים. כשבאו לקחת את אמא שלי לבית יולדות בנהריה האחות גבי ואברהם אפרתי לקחו אותה בכוח, אנחנו היינו ילדים קטנים ואבא היה בעבודה. כל כך פחדנו. היינו שלושה ילדים בבית, רחל שלום ואני. ציונה אחותי עוד הייתה קטנה בבית. לא ידענו מה לעשות. הם לקחו אותה. רדפנו אחרי האמבולנס ובכינו. חזרנו הביתה, היינו רעבים, לא ידענו מה לעשות, אין מי שיבשל לנו, לא ידענו לאן לפנות, בלי לאכול, בלי לשתות, יום שלם לבד. כשאבא שלי חזר מהעבודה הוא התפלא למה לקחו את אמא שלי כי היא כבר ילדה בבית והוא טיפל בה. הוא התעצבן שלקחו אותה.

לולונה: אחרי שלקחו את הילד, לא הרגשתי טוב. אני חולמת אותו כל ערב.

אם הוא היה מת בידיים שלי, הייתי יודעת, אבל כל השנים אני לא יודעת, אמרו הוא מת אבל לא ראיתי, קשה. יש לו סימנים ביד. לא נתנו לי שום דבר, לא תעודת פטירה, לא ניירות, כלום.