מנחם יצהרי חתוכה

אבי קראו לו מורי סלם שמעון צ'הרי ואמי קראו לה חממה בת ניסים חתוכה מאזור ראדע בתימן. במאי 1949 אבי מורי סלם שמעון צ'הרי נפטר, לפני עליית תימן והותיר אישה אלמנה, חממה חתוכה ושני ילדים יתומים. עלתה לארץ למחנה העולים בראש העין, עם שני ילדיה 24 לספטמבר 1949 הבן הבכור סלימן - שלמה חתוכה (יצהרי) והבן הקטן מנחם. בסוף שנת 1950 עזבה את מחנה העולים בראש העין וקיבלה דיור בשכנות עם אחיה, צלח חתוכה, בראש העין. ב 1952 שלמה התחיל ללמוד בכיתה א בראש העין, היה בגיל 6 וחצי. במסגרת בית הספר הלך לטיול שיט בירקון בתל אביב יחד עם כיתתו. ביחד איתו בכיתה היה בן דודו מאיר חתוכה, שגם הוא השתתף בטיול הכיתתי. בטיול נפל ארגז, שהיה בסירה, על כף הרגל שלו. הוא היה עם סנדלים, ועקב זה קיבל סריטה קלה. הגיע הביתה והראה את הסריטה לאמא שלי, ואמי הלכה עמו למרפאה במחנה העולים (מחנה א'). במרפאה היו שני חובשים שעבדו מטעם משרד הבריאות, על מנת לתת שרות לכל העולים של תושבי ראש העין. שמותם של החובשים שהיו מוכרים לכל התושבים: חובש אחד קראו לו נורי והחובשת שהייתה איתו קראו לה ציונה. והאדם השלישי שחדרו היה צמוד למרפאה והיו בקשר אחד קראו לו יוסף עמיא-עמיר. הוא היה אחראי לחלוקת תלושי המזון מטעם הסוכנות, לכל תושבי ראש העין. החובשים חבשו לאחי את הרגל ורשמו את הכתובת של האמא ושל הילד. למחרת אמי הלכה לעבודה והשאירה אותנו להשגחה על ידי בני הדודים שלנו, צביה ושלמה חתוכה. לפתע הגיע אוטו, בצהרי היום כשאימי הייתה בעבודה, הגיעו 3 אנשים לבית, מבלי שאף אחד הזמין אותם לבוא. השלושה היו שני החובשים מהמרפאה ואיש הסוכנות יוסף עמיא-עמיר. בני הדודים התפלאו שהגיעו ושאלו אותם למה הגיעו, והם ענו שהם צריכים לבדוק לו את הרגל. ואני מדגיש שאף אחד לא הזמין אותם, ואמי הייתה בעבודה הכפר סירקין, עבדה במשק בית. אחרי הצהריים אמי הגיעה הביתה, ושלמה איננו בבית. שאלה את בני הדודים ששמרו עלינו היכן הוא, ונענתה שהוא נלקח לבית חולים בלינסון. בו בזמן שהייתה לו סריטה קלה ברגל, והוא היה משחק בחצר למרות הפציעה הקלה. אמי הלכה לבית החולים ביחד עם אחיה, צלח חתוכה, לבקר אותו. ביום הראשון ראתה אותו, שמו לו תחבושת ברגל, וצוות בית החולים אמר שהוא צריך עוד לשכב. ביום השני אמי הלכה לעבודה ובאה מהעבודה וקיבלה הודעה משליח שנישלח להודיע לאחיה, צלח חתוכה, שבנה נפטר. אמי לא האמינה שבנה מת משריטה קלה, ואכן הלכה עם אחיה ובן דודה, צלח מעודה חתוכה, לבית החולים בכדי לברר היכן הגופה. צוות הבית חולים גרש את המשפחה בצורה ברוטאלית מאוד. ואמרו שבארץ ישראל הם מטפלים בקבורה בלי מעורבות המשפחה, שזה תמוה ביותר בעם היהודי. מאותו הרגע אמי לא הפסיקה לבכות על הילד הזה, ואינה מאמינה שהבן שלה מת. היא אמרה שעלתה לארץ עם שתי עיניים רואות והמדינה עקרה לה אחת. כל הזמן אמי הפצירה בי שאחפש את אחי שלמה חתוכה יצהרי, כי היא חולמת עליו כל הזמן. ואכן ראיתי שהיא מפצירה בי לחפש את אחי החטוף. ואכן מצאתי תעודת עולה שבעזרתה מצאתי את מספר תעודת הזהות שלו. והתחלתי לבדוק ב 4 מסופים חשובים של מדינת ישראל, שהוא אכן חיי ומוצפן במסופים. רק שותפי סוד יודעים היכן הוא. ניגשתי לכל הוועדות הרשמיות של מדינת ישראל, וגם פניתי לחברי כנסת מכל הסיעות, לעשות חסד של אמת עם אמי שמתייסרת אחרי הילד החטוף זה. אך לצערי אין דין ואין דיין. ב 1995 הייתה וועדת חקירה ממלכתית בראשותו של השופט יהודה כהן, בירושלים. לקחתי את אמי בשארית כוחותיה האחרונים, אולי יש תקווה שתמצא את בנה. עליתי למסור עדות בוועדה, ושמו אותי בסוף , ולא אפשרו לי ולעדים שהבאתי לדבר. שמו אותי בסוף הרשימה ואמרו שמסתיים הדיון והזמן נגמר. עדיי ראייה שהבאתי לא נתנו להם להתבטאות ולספר איך קרתה החטיפה. לצערי הרב, אמי חממה בת ניסים חתוכה הלכה לעולמה בינואר 2001 עם לב מדמם ושותת דם הלכה לקבר, אחרי חטיפת הילד שלה. אני מצפה ממדינה שיש שופטים בירושלים ויש דין ויש דיין, יפתחו את הפרשה ויגלו איפה הילדים החטופים. לכל ילד יש שם ויש מספר תעודת זהות. ויוכיחו לכל הדורות שכולם שווים בפני החוק.

ממני האח מנחם חתוכה - יצהרי

כתובת: אפק 8, נווה נאמן, הוד השרון

ת.ד 6006 מיקוד 45241

טלפון 052-7201133
09-7402105

ביום הראשון ראתה אותו, שמו לו תחבושת ברגל, וצוות בית החולים אמר שהוא צריך עוד לשכב. ביום השני אמי הלכה לעבודה ובאה מהעבודה וקיבלה הודעה משליח שנישלח להודיע לאחיה, צלח חתוכה, שבנה נפטר. אמי לא האמינה שבנה מת משריטה קלה, ואכן הלכה עם אחיה ובן דודה, צלח מעודה חתוכה, לבית החולים בכדי לברר היכן הגופה. צוות הבית חולים גרש את המשפחה בברוטליות.