אנחנו רחל ויעקב אסרף, עלינו לארץ ממרוקו בשנת 1963. זוג צעיר אני רחל, בת 17 ויעקב בן 20. שנינו היינו דוברי צרפתית , לא דוברי עברית. באותה שנה ילדתי את הבת הבכורה.

בתאריך 2.4.65 , שעה 17.15 , ילדתי בן בבית חולים סורוקה בבאר שבע. מיד לאחר הלידה הוצא התינוק מהחדר. שמעתי אותו בוכה, ביקשתי לראות אותו אבל נאמר לי כי הוא שתה מי שפיר, נחנק ומת בלידה. אני זוכרת כי היה גם מיילד וגם מיילדת שלא נתנו לי לראות אותו למרות שהתחננתי.

בתאריך 23.3.66 , שעה 18.35 , ילדתי בן נוסף, באותו בי"ח, סורוקה ב"ש. התינוק נולד בריא , תינוק גדול , בהיר וחיוני. אני זוכרת שאמרו לי "איך זה שמרוקאית מבינה ילד כזה יפה, לבן ובלונדיני?" במשך יומיים בבית חולים הנקתי את התינוק והכל היה כשורה. ביום השחרור נמסר לי כי אני משתחררת לבד הביתה והתינוק נשאר בבית החולים לצורך בדיקות. יום למחרת קילבנו הודעה מבית החולים כי התינוק מת ואין צורך להגיע לבית החולים. סיבת המוות כפי שנמסרה - חנק בעת יניקה מבקבוק.

בשני המקרים לא קיבלנו לידינו שום מסמך, לא תעודת פטירה ולא גופה.

אמרו ליעקב "אתה בחור צעיר, חזק, אל תדאג, עוד תביא ילדים". יעקב מוסיף כי "במרוקו, השכנים הערבים דאגו ושמרו עלינו, אז איך יכול להיות שכאן, דווקא יהודים פוגעים ולוקחים את הילדים שלנו?"

רחל ממשיכה: כשילדתי את הילדה הרביעית, הרופא בבית החולים שאל על הלידות הקודמות, סיפרתי לו מה קרה לי שלקחו לי שני ילדים. הרופא כעס עליי, התעצבן ואמר "מה לקחו לך את הילדים וזהו? לא אמרת כלום? לא עשיתם כלום? אמרו לכם וזהו?" היינו צעירים ותמימים, לא האמנו שדברים כאלה קורים בארץ שלנו

אני מקווה, אני מתפללת לאלוהים. משהו, איזה ניצוץ. רק לשמוע מהם, רק שידעו שיש להם משפחה. יש להם אחיות, יש להם הורים. שעד היום אני לא משלימה עם זה. אני כל הזמן חושבת עליהם. בערב כיפור הרמתי עיניים לאלוהים ובכיתי וביקשתי אלוהים, תעשה משהו. איזה ניצוץ, שלפני שאני הולכת לעולמי אוכל לחבק אותם. אני לא רוצה שום דבר מההורים האלה שגידלו אותם. אני מודה להם שגידלו אותם ומאמינה שגידלו אותם יפה . אבל זה שלי. לקחו לי את זה מהבטן... רק לחבק אותם ושידעו שיש להם אחיות. זה כל מה שאני מבקשת.

רחל אסרף