רחל ויוסף דויד-מוסלמי

בשנת 1934 הגיעו לתל אביב רחל ויוסף דויד מוסלמי, זוג תימנים צעירים, יחד עם בתם הקטנה שרה, והשתקעו בשכונת הכרמל בתל אביב. אבי המשפחה היה יוצא לעבודה מדי בוקר והאם הייתה מטפלת בילדתה ובתינוקת החדשה שנולדה כאן – ציונה שמה. באחד הימים פנתה אל רחל הצעירה אחות בשם בתיה מבית החולים הדסה, ששכן במשך שנים ארוכות בין מזא״ה לבלפור ושירת את תושבי האזור, עד שנהרס בשנות ה-90 של המאה הקודמת לטובת פרויקט נדל״ן. בדין ודברים, שכנעה האחות את האם הצעירה להותיר את בתה באגף בחדש לילדים שאך זה נבנה – בית הבריאות שטראוס, שדומה לו נבנה קודם בירושלים והיה תרומתו של העשיר היהודי הנודע לארגון הדסה (ועדיין עומד על כנו ברחוב בלפור בתל אביב). הילדה תתחזק אצלנו, את תוכלי לבוא מתי שתרצי להניק אותה ובשאר הזמן תהיי פנויה לעיסוקייך, אמרה לה, כפי שיספרו לימים ילדיה של רחל. לבסוף השתכנעה.

יום-יום הגיעה רחל למעון, הניקה את התינוקת שהייתה בהשגחת המטפלות והאחיות ושיחקה איתה. ביום הרביעי הגיעה האם ולא מצאה את ציונה התינוקת במיטתה. היכן הילדה? שאלה בחשש. הילדה מתה, ענו לה האחיות. ״היא התחילה לצרוח כמו משוגעת. הבינה באינסטינקט שאם לא תעשה דבר באותו רגע, לא תהיה עוד הזדמנות״, אומר לי בנה שמואל. רחל יצאה ממבנה בית החולים ורצה למשרדה של האחות בתיה, מרחק כמה רחובות משם. היא צרחה עד שהאחות בתיה הבינה מה התרחש והציעה לה לבוא איתה חזרה לבית החולים – ואכן כך עשו״.

השתיים נכנסו למכוניתה של האחות בתיה (״מאיפה בכלל היה לה אוטו בימים שלאיש לא היו אופניים?״, תהה שמואל בפני אמו שלא ידעה לענות), והיא ״יושבת בתוך האוטו וצורחת איפה הילדה שלי וכל הרחוב מסתכל על האוטו. ככה עד שהגיעו שוב לבית החולים הדסה.״ כשהן מגיעות לבית החולים עולות השתיים במהירות. האחות בתיה משוחחת בשפה זרה עם האחיות במקום וחוזרת אל האם. ״הילדה נמצאה, אל דאגה״, היא אומרת לה. יחדיו הן עולות קומה או שתיים והלם חדש מכה את רחל. כשהיא מרימה את עיניה היא רואה שציונה לבושה כמו נסיכה: שמלה חדשה. תסרוקת חדשה, שונה. נעליים חדשות ומבריקות. לילדה שלה מעולם לא היו נעליים. הילדה היתה מוכנה למשלוח, ארוזה. היא תפסה את הילדה וברחה משם.

את הסיפור הזה סיפרה לשמואל לראשונה אמו כשפרצו אירועי יהוד, במסגרת מאבקו של הרב עוזי משולם. ״היא רצתה לומר לי: הדברים האלו נכונים. כזה ראה וקדש״.