שלמה ורכשנדה צברי עלו מפרס בשנות ה50 , ואחרי ששהו במעברות ועברו תלאות רבות , הגיעו לנגב המערבי והקימו את המושב מלילות. אני מצלמת את סבא וסבתא שלי ואת הסביבה שלהם מתוך כבוד והערכה, מתוך רצון לחקור ולהכיר את סיפור חייהם טוב יותר, להראות לכולם זוג אחד מתוך האנשים שמחזיקים את הנגב. שהגשימו את חזונו של בן גוריון ,אולי בעל כורחם, הקימו מושבים בנגב ונעלמו מעיני המדינה ומספרי ההיסטוריה.
הרצון שלי לצלם אותם, את הבית בו הם חיים ואת המשק שלהם (והסביבה הקרובה במושב) נבע מהסיפורים ששמעתי כל חיי על השנים הראשונות במושב – עד שהקימו את הבית הגדול בו הם גרים כעת, על התקופה שנדדו בין מעברות ועל הילד שלהם- חנוכה- שנעלם יום אחד מבית החולים, נאמר שמת אך גופה לא הייתה. על הילד אילן שנפטר מכוויות בכל גופו, ועל האחיין של סבתא שטבע בנחל , בימים שנחל גרר עוד היה שופע מים. ובעיקר מכך שבכל השנים האלה הם המשיכו לחייך ולהיות שמחים כלפי חוץ, בשבילנו הנכדים והילדים , הם תמיד סיפרו ושיתפו אבל הרצון שלהם שלנו יהיה יותר טוב , גבר על הכל.

בת אל כרמי