ניסים וסליחה הגיעו לארץ מתורכיה בשנת 49 עם חמישה ילדים, הקטנה הייתה גמילה (פירושו: יפה).

הילדה ג׳מילה הייתה בהירה וצבע עיניים כחול ירוק. כשאני ראיתי אותה פעם ראשונה אמרתי איזה יופי ואיזה צבע יפה. תינוקת שמנמנה ויפיפה.

הם היו במעברה פרדס חנה. הילדה חלתה ולקחו אותה לבית החולים ״העמק״ בעפולה. היייד שהיה מבקר אותה במשך כמה ימים היה האבא. כמו כל המשפחה איש מאמין ונאיבי. יום אחד כשהלך לקחת אותה אמרו לו שהילדה נפטרה. הוא עצמו נדרס בתאונת דרכים ונפטר. האמא מעולם לא קיבלה את זה שהילדה נפטרה וחיפשה אותה ימים ולילות. הבת שלי חיה ככה הייתה אומרת.

סלחה הייתה אישה מיוחדת והייתה מפרנסת את הילדים ועובדת במצבים הכי קשים ומעולם לא ויתרה על הילדה. יום אחד היא הגיעה רועדת ואמרה לי ראיתי את הילדה שלי באוטובוס ופחדתי לגשת אליה. התביישתי. היא התחילה לבכות. זה היה בשנת שישים וארבע שישים וחמש.

הילדה הייתה בת פחות משנה כשנעלמה, בערך בשנת חמישים.

לאה דואק