אנו טפחה וסוויסי עטייה הגענו לארץ ישראל מתוניס בשנת 1961. הורידו אותנו במעברות בעיר בית שמש ושם גרנו. עלינו לארץ עם 6 ילדינו (יונה, יהושוע, פנחס, נחום, נפתלי, מצליח) ועם הוריו של בעלי. מצליח היה הכי קטן, בן 9 חודשים בלבד. לקחתי אותו לטיפת חלב לפתוח לו תיק תינוק, הוא היה ילד בריא ויפה, עיניים כחולות. האחות בטיפת חלב אמרה שהילד רזה מאוד ושאלה כמה נפשות אנחנו בבית, ואמרתי לה אני בעלי הילדים וחמי וחמתי. היא שוב העירה על כך שהילד רזה ויפה והציעה לקחת אותו לבית תינוקות. אני אמרתי לה לא, הוא ישב איתי בבית. לאחר כמה שבועות חזרתי עם מצליח לטיפת חלב לעשות חיסון ולאחר מכן שוב חזרתי לביקורת שם האחות אמרה שיש לו פטרייה בפה, ונשלחנו לביקור חולים בירושלים ושם מצליח נשאר שבוע. בעלי הלך לבקר אותו ואמרו לו ששלחו אותו להדסה עין כרם. כשהוא שאל למה העבירו אותו להדסה עין כרם ענו לו 'אנחנו לא יודעים'. בעלי הלך להדסה עין כרם וראה את הילד, וככה כל יום הוא ביקר אותו וראה אותו. יום אחד הצטרפתי גם אני לנסיעה לירושלים והלכנו להדסה עין כרם לראות אותו. מצליח היה נראה בריא, משחק במיטה. אח"כ אני באמת לא הלכתי רק בעלי סוויסי הלך כי היו הילדים הקטנים ושמרתי עליהם, וגם חמתי שברה את הרגל והייתי צריכה לטפל בה. לאחר יום כיפור, שנת 1961, הלכתי שוב להדסה עין כרם לראות את הילד ואני רואה שהאחות מחזיקה אותו ומאכילה אותו. נכנסתי לחדר וליטפתי אותו בפנים והיא אמרה לי: "מי את?" אמרתי לה "אני אמא שלו". היא אמרה לי: "את אמא שלו? לכי מפה יא פוסטמה... את אמא שלו ...אל תבואי לפה יותר זה מיותר בשבילך". כנראה היה שמה משהו והיא לא רצתה להגיד. לא הבנתי מה קרה אז אמרתי לה "יש לי ילדים קטנים בבית ושני זקנים שאני מטפלת בהם...בעלי בא לראות אותו ואני רגועה". היא אומרת לי "לא! תבואי את לראות את הילד ולשמור עליו ובעליך ישב לשמור על הילדים הקטנים. אם הוא יריב איתך תגידי שהלכת למעברה לקנות דברי אוכל...ואם הוא ייקח אותך לרבנות אני הולכת איתך להעיד שלא עשית כלום". בזמן הזה הילד היה בידיים שלי...והאוטובוסים לא היו כמו פעם...בעלי אמר אוטובוס של שעה 17:00 יברח...אז שמתי לאחות את מצליח בידיים ואמרתי "מתי אני אבוא לקחת אותו?" והיא אמרה לי "אם אין לך דברים בסלים את יכולה לקחת אותו עכשיו". אמרתי לה "אני זורקת הכל רק תני לי אותו" והיא אמרה "אין לך בגדים בשבילו" ואני הצעתי לה צמיד זהב שלי תמורת הבגדים של בית החולים ואמרתי שמחר בעלי יבוא להחזיר את הבגדים ותחזירי את צמיד הזהב. האחות צחקה ואמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה, היא גם שלחה אותנו למשרד למטה ואמרה שאם הוא פתוח יטפלו בנו, אבל אם המשרד סגור היא לא יכולה לעזור לנו. אני זוכרת שירדנו למטרה, מיהרנו בגללה אוטובוס ובגלל הילדים הקטנים בבית...אמרתי לה "מחר בעלי יבוא לקחת אותו עם בגדים חדשים" והיא אמרה לי "אל תעזבי אותו, זה מסוכן". אני זוכרת שכשיצאנו, בחדר ממול החדר של מצליח עמדו זוג...אני זוכרת אותם בעיניים שלי עד היום. אני מאמינה שרק הם לקחו אותו (התיאור שלהם: "אנשים גבוהים, יפים, מסודרים, היו יפים מאוד לא כמו שאנחנו"). אני זוכרת שבהדסה עין כרם היה רופא אחד בשם יניב ועוד רופא שאותו אני לא זוכרת. אחרי שיצאנו מבית החולים הייתה לי הרגשה רעה, כאילו הילד הזה ייקחו אותו, הוא היה מסודר ונקי וכאילו מוכן. כל הלילה לא נרדמתי ואמרתי לעצמי "זהו, מחר ייקחו את הילד הזה". רק בבוקר בעלי נסע שוב לבית החולים הדסה ואז אמרו לו הילד מת וקברנו אותו. הוא שאל אותם "איפה קברתם אותו?" ואמרו לו "שמה בבית קברות". אני לא הייתי מדברת עברית והוא כן...היינו הולכים לבית קברות שמה בירושלים לחפש אותו ולא מצאנו. הדבר היחיד שאמרו לו זה שהבית קברות בירושלים, וזהו לא אמרו כלום מעבר. לא ראינו תעודת פטירה, לא ראינו קבר, לא ראינו גופה. שום דבר. אז כשסוויסי בא לבית ואמר לי "מצליח מת" עשינו שבעה, בכיתי, צעקתי ואז שתקתי. מה יכולתי לעשות? זה לא היה פשוט. הלכנו לחפש אותו בבתי קברות ולא מצאנו כלום.

כשרבקה נולדה באה אחות אחת ואמרה לי "תגידי את גרת בבית שמש?" אמרתי לה "כן" היא אמרה "נכון היה לך ילד?" אמרתי לה "כן" והיא אמרה לי "מישהו באה אחת ולקחה אותו". זהו. אני הייתי אחרי לידה של רבקה, לבד, ולא יכולתי לדבר איתה ולא כלום. זה היה בביקור חולים בירושלים. אחרי כמה שנים הגיעה לבית שלנו תעודת בוחר על שם מצליח. זהו זה מה שאני יודעת.