שושנה (שמעה) ציוני עלתה עם אמה יונה ערוסי ז"ל מתימן. האמא ילדה את הבן בבית החולים הבריטי בעדן. הוא היה בן חודש כשהגיעו לעין שמר, הילד היה בהשגחה בית התינוקות, כמו כל התינוקות. האמא הייתה מגיעה כל כמה שעות להניק. יום אחד, כשהסבא הגיע ממעברת ראש העין וביקש לבצע ברית, האמא הגיעה לבית התינוקות וביקשה מפורשות להכין את התינוק ולהלביש אותו יפה כי למחרת רוצים לרוך לו ברית. כשהיא הגיעה בבוקר לקחת אותו לבצע את הברית, נמסר לה שהוא נפטר. האמא ניסתה להתווכח, אמרו לה שהוא הועבר לפרדס חנה. הלכה לשם ושם נאמר שהוא לא שם ואולי ברמב"ם בחיפה.

כשאבא שלי שלום ערוסי ז"ל הגיע לארץ (לא הגיע יחד עם אמא) ניסה להתווכח ולברר ויצחק אריכא אמר לו שעליו להאמין לרופאים ולהקשיב להם כי הם יודעים על מה הם מדברים ולא להתווכח.

אחיה של שושנה נזכר בכעס שהיה ילד בתקופת הבדיקה של הוועדה בשנת 1968, הגיעו חוקרים לביתם לברר אם אמא משקרת.

אמא שלי כל החיים שלה לא עניין אותה כלום, כל בוקר וכל ערב הייתה מזכירה אותו, עד יום מותה. תמיד אמרה שהוא חי ושהוא יום אחד יחזור. היא ביקשה כל הזמן ללכת ולחפש אותו.

הבית לא היה שמח, גדלו בצל הויכוח בין אמא ואבא שרבים מי אחראי להיעלמות הילד ובאשמת מי מהם הוא נגזל. כל ערב שישי אמא הייתה בוכה בקידוש.