יהודית עמר, נולדה למשפחת קארה בצנעא שבתימן בשם תורכיה, ונישאה בגיל צעיר ליעיש עמר. יהודית התייתמה יחסית מוקדם וכל תלאות העלייה והקליטה עברה ללא הוריה ועם מעגל משפחתי מצומצם. אחות אחת של יהודית הגיעה מוקדם ממנה לישראל (בעליית הצעירים לפני קום המדינה) ושתי אחיות נוספות היו בצנעא. יהודית ובעלה יעיש חיו בצנעא לאחר נישואיהם וחיו בטוב, לא היה חסר להם דבר. החליטו לעלות לארץ לאחר שבעלה של יהודית קיבל ידיעות מחברים שעולים לישראל. לקראת העליה הם החלו למכור רכוש כדי שיהיה להם לשימוש במסע לעדן (בדרכם לשם היו צריכים לתת שוחד לפעמים). הם יצאו למסע לכיוון עדן, חלק ברגל וחלק על חמורים. כאשר הגיעו למחנה חאשד בעדן שומרים מצוידים בנשק עמדו בכניסה והודיעו שהגברים חוזרים לצנעא ורק הנשים והילדים יכולים להישאר בעדן.

בנקודה זו יעיש ויהודית נאלצו להיפרד, יעיש חזר לצנעא ושם מאוחר יותר הורע מצבו והוא חלה. יהודית התחילה לעבוד בעיר עדן במשפחת ערבה, משפחה יהודית עשירה מרובת נכסים ורכוש. יהודית עבדה כמנקה וטיפלה גם בילדים. לאחר שיהודית יצרה קשר עם שליח שעבר בדרכים והבינה שמצבו של בעלה לא טוב, שילמה כסף בכדי שיביאו אותו אליה לעדן. כששניהם התאחדו הם התגוררו בעדן עד שיכלו להגיע ארץ, שם היא נכנסה לראשונה להריון. מיד לאחר קום המדינה החלו פרעות של הערבים בעדן נגד היהודים. השתוללו וזרקו אבנים ולפידים. באותו הזמן ליהודית כבר נולד הבן בכור, ציון. יהודית חששה לגורל בנה במהומות ואפילו הציעה לשכן יווני שלה שייקח את הבן ויגדל אותו כדי שיישאר בחיים, השכן סירב. יהודית זוכרת גם שהיה בחור אחר שהזהיר אותם ויעץ להם לכסות את כל הפתחים בבית שלא יבחינו שהם בבית והוא יגיד לפורעים שהם כבר ברחו. הם עשו כדבריו וכך הם באמת ניצלו.

יהודית, יעיש והבן ציון הגיעו לחאשד כדי לעלות לארץ. הם שהו זמן קצר שם ומשם עלו ביחד לישראל והובאו למחנה עתלית. יהודית זוכרת איך פחדה שייקחו לה את ציון והייתה מסתירה אותו באמצעות שמיכה. היו במחנה מקרים של היעלמויות ילדים וחשש גדול מהאחיות שעברו בין המשפחות וחיפשו ילדים. במהלך השנים נמצאה תמונה של יהודית מרימה בידיה את ציון בתור למרפאה בעתלית, התמונה הזאת מופיעה גם בספר "בת תימן" וגם במוזיאון של מחנה עתלית. במחנה עתלית יהודית ויעיש היו כתשעה חודשים במהלכם היא נכנסה שוב להריון.

בסביבות סוף יוני 1949, יהודית שהתה בתל אביב ושם התחילה להרגיש שהיא צריכה ללדת. אחותה נעמי התגוררה בזמנו בשכונת התקווה וילדה את האחיין ב-10 יוני, יהודית השתתפה בברית ונשארה לסייע לה לשמור על הילדים במשך תקופה קצרה לאחר מכן. הייתה משפחה בשכונה שהיה להם טלפון והם צלצלו להזמין לה אמבולנס ולקחו אותה כפי הנראה להדסה בתל אביב. שם ילדה תינוקת בריאה, לבנה, שמנמנה, עם שיער שחור ופנים עגולות יפות. מרגע הלידה, מהרגע שיהודית ראתה אותה, לא הביאו לה אותה. לא להחזיק אותה ולא להניק, אפילו לא פעם אחת.
יהודית מספרת: ביקשתי תביאו לי אותה, הראתי להם בידיים שאני רוצה להניק (לא ידעתי עברית) ורק קיבלתי "לא לא" ומראים לי פרצוף כאילו היא מתה. אני ידעתי שהיא לא מתה, ראיתי אותה. מה הם הרויחו האנשים האלה? עונש מהשמיים. אני לבד, בלי עברית, כולן מקבלות את התינוק שלהן ואני לא. האחיות הולכות ובאות וסוגרות הדלת ואין לי עם לי לדבר. ולא יודעת את מי אני יכולה לתפוס ולשאול מה עם הילדה. האחיות והרופאים כל אחד בחדר שלו סגור. כמה הייתי בוכה כמה היו לי דמעות, עכשיו כבר אין לי דמעות. הלכתי והתפללתי לאלוקים. בעלי הגיע לבקר אותי, כשאמרתי לו שאמרו שהיא מתה הוא בא איתי ודרשנו לראות אותה את הגופה אפילו לא נתנו לנו. ביקשנו לקבור אותה, אמרו לנו שקברו אותה כבר לצד אישה יולדת אחרת שנפטרה וזהו, לא יודעים איפה קברו... ברוך ה' יש לי ילדים. ברוך ה'. אבל הכאב החריף של אותו הזמן... מה לעשות. עד היום אני זוכרת אותה. אפילו כשיש יום הזכרון ואנשים לפני יום העצמאות חושבים ונזכרים באלו שהלכו, אני נזכרת בה".

בתה אהובה מוסיפה כי בהתחלה יהודית מהבושה על המקרה לא דיברה הרבה על הסיפור הזה, היא לא ידעה שהיא לא אשמה, אבל "כשבגרנו טיפין טיפין התחלנו לשמוע את הסיפור של אמא וגם של אחרות".

הערה: בארכיון המדינה נמצא תיעוד לרישום כניסה ויציאה בבית החולים הדסה בתל אביב, של אשה בשם הדומה לשמה של יהודית, אשר אושפזה במחלקת יולדות בחודש יולי 1949 ולאחריה רישם של תינוקת יונקת. התיעוד לא מכיל פרטים מדויקים לגבי יהודית או בתה, וגם לא מכיל רישום ברור לגבי המצב הבריאותי שלהן.