עדותו של צבי חטקביץ:

הוריי, דוד ומלה חטקביץ זכרם לברכה, עלו לארץ כשרידי שואה ביולי 1947 באניית המעפילים אקסודוס כשאמי הייתה בהריון איתי, וגורשו לגרמניה שם שהו במחנה עקורים ושם אני נולדתי בתאריך כ"ט בנובמבר 1947 ועלינו שוב לארץ בתאריך 10 לאוקטובר 1948. הגענו למעברת פרדס חנה בהיותי תינוק. ממעברת פרדס חנה עברנו לעכו שם התגוררנו בשנים 1948-1959.

הוריי ניצולי השואה מעולם לא דיברו איתנו על זוועות השואה. אמרו לנו: אנחנו סבלנו מספיק, אתם לא צריכים לסבול גם. בנוסף לזה, באותם ימים לא האמינו לניצולי השואה. חשבו שהם משוגעים והוזים. סבא וסבתא מצד אמא גרו איתנו באותו בית כדי שנהיה כולנו ביחד.

כילד קטן בגיל 5 בערך, אני זוכר שאמי עליה השלום ילדה תינוקת בבית היולדות בנהריה, בין השנים 1952-1953 ואני גם זכיתי לראות את התינוקת לאחר שנולדה דרך חלון חדר התינוקות בבית היולדות. זו תמונה חזקה שהולכת איתי כל חיי ולעולם לא אשכח אותה.

כעבור ימים אחדים חזרה אמי הביתה ללא הילדה ונאמר לנו שהילדה נפטרה. הוריי לא הספיקו לתת לה שם. לא הראו להם גופה ולא קיבלו שום מסמך, תעודת פטירה או מקום קבורה. רק נאמר להם שהילדה נפטרה.

בשנת 1955 אמא ילדה את אחותי הקטנה. כיום זה רק היא ואני, ההורים כבר לא בחיים.

אני זוכר היטב את הסבל שעברו הוריי במהלך השנים לאחר היעלמותה של אחותי האמצעית. במיוחד אמי שהייתה בדיכאון טוטאלי. בוכה בלילות ללא הפסקה. ביקורים אצל רופאים. הבית היה קטן מאוד ויכולתי לשמוע מהחדר שלי את שיחות הנפש של אמא ואבא. את הכאב הבלתי נגמר שלהם.

ברבות השנים, לקחתי על עצמי לברר מה עלה בגורלה של אחותי. כל ניסיונותיי לאתר מידע עליה עלו בתוהו. הייתי בארכיון בית החולים בנהריה ואף ניסיתי לאתר את התיק הרפואי של אמי בארכיון קופת חולים כללית – לא מצאתי דבר. בנוסף, פניתי למועצה הדתית ולחברה קדישא בעכו ובנהריה, כדי לבדוק אם יש איזשהו רישום של קבר. גם שם החיפושים לא העלו דבר.

אני לא משתף את אחותי הקטנה בכל תהליך החיפוש כי אני לא רוצה להכאיב לה, בדיוק כפי שהוריי לא רצו להכאיב לנו בעבר.

אני ממשיך לחפש ואשמח אם תוכלו לסייע בידי ולהפנות אותי למקורות מידע נוספים.