סבי וסבתי, כדורי וזהרה חדד ז"ל עלו מטוניס לישראל ב 1949 עם שלושה ילדים קטנים, כשסבתי בהיריון מתקדם. הם התגוררו במעברת עין שמר ג' וסבתי ילדה בן. יום אחד הגיעו רופאים ואחיות לאוהל בו הייתה סבתי עם התינוק ואמרו לה שהתינוק נראה חולה וצריך לקחת אותו לבית חולים. התינוק שהיה אז בן ארבעה חודשים, לא הראה סימנים של חולי ולא בכה. סבתי שלא הבינה את השפה העברית אבל בטחה באנשים הללו, נתנה להם את התינוק. לאחר כמה ימים כשבאה לקחת את בנה, אמרו לה הרופאים שבנה נפטר. סבתי הייתה המומה ולא הבינה איך פתאום נפטר? ממה? סבתי ביקשה לראות את הגופה ונענתה שהוא כבר נקבר, אך לא אמרו לה היכן מקום קבורתו ולא הראו לה תעודת פטירה. סבי, שעבד אז בבאר שבע, הגיע חזרה למעברת עין שמר ג'. הוא חיפש וחפר באדמה, לראות אם ימצא את הקבר של בנו, אך ללא הועיל. הוא לא מצא דבר. הוא שמע גם מהשכנים באוהל שלעוד משפחות קרה אותו הדבר, שהילדים שלהם פתאום "נפטרו".

שמונה עשר שנים לאחר מכן, קיבלו סבי וסבתי צו גיוס לבנם שכביכול נפטר.

סבי האמין כל חייו שבנו חי. הוא כל הזמן הזכיר לשאר ילדיו על אחיהם שנעלם ועל הכאב שלו. הוא גם זכר שלבנו יש נקודת חן שחורה גדולה באיבר מין.

סבתי לעומתו, בחרה להאמין שבנה נפטר.

שניהם נפטרו לפני שנים אחדות.

במהלך הכנת הסרט הדוקומנטרי שלי "קשר שתיקה" בנושא היעלמותו של דודי, מצאתי בבית העלמין בפרדס חנה קבר עם שמו של דודי. במצבה כתוב שמו "נחום חדד" אך ללא ציון שנים או שמות הורים. שורה של מצבות קטנות ניצבה שם ולא ידעתי לומר בוודאות שאכן נקברו שם בזמנו תינוקות.

רעות קליין