כששולמית הייתה בת 7 חודשים, היא הייתה חולה וסבא וסבתא שלי לקחו אותה לבי"ח רמב"ם בחיפה לבדיקות. הילדה אושפזה והייתה בביה"ח כשבוע, כאשר בכל יום נסעו הוריה באוטובוס לבקר אותה- יום אחד אמא ויום אחד אבא. לאחר כשבוע של אשפוז, הילדה חזרה לעצמה - חזרה לחייך ולאכול. היה זה יום שבו סבא שלי, אבא של שולמית, בא לבקר אותה, כשהוא התבשר שהוא יכול למחרת להגיע עם תיק כדי לקחת אותה כי היא משתחררת. הוא קיבל מכתב רשמי על שחרורה ונסע הביתה. למחרת הגיע עם חפציה על מנת לשחרר את שולמית הקטנה ולהחזיר אותה הביתה, כאשר אז נאמר לו שעליו לחזור הביתה כי הילדה נפטרה. שאל, לא הבין. "הילדה נפטרה". ביקש לראות אותה, להיפרד ממנה, אמרו שאי אפשר. ביקש לקבור, אמרו לו להגיע למחרת. למחרת הגיע. אמרו לו שכבר נקברה. סבא וסבתא שלי לא חשדו כלל, אלא שלאחר 18 שנים, שולמית שרעבי מקבלת הביתה צו גיוס לצה"ל. רק אז נופל האסימון העצוב, השחור. שמה של שולמית לא מופיע באף אחד מרישומי בתי הקברות בחיפה. שום בית קברות (לילדים או מבוגרים) לא קבר תינוקת בשם שולמית שרעבי.
שירלי שאשא