"עליתי ארצה ב-1949 מטריפולי, לוב עם אשתי ובתי מרים. בשנת 1951 שירתתי כחייל קרבי (שריונאי) בשרות סדיר בג'וליס. קיבלתי חופשה רבע שנתית של 12 ימים, במהלכה קיבלה בתי דיזנטריה והוכנסה לאשפוז בתל השומר. יום סיום החופשה הייתי צריך להגיע בחצות ליחידה, והלכתי לבקר את הילדה בבית החולים. שם פגשתי ברופא במדי צבא עם 3 עלי תאנה, שפנה אלי באנגלית ואמר: חייל, מחר תקבל מברק על מצב ילדתך. למחרת אכן הגיע מברק למחנה, והמפקד אמר לי: סע מייד הביתה. בצאתי מהמחנה גיליתי שעל הפס שנתנו לי כתוב חופשת אבל. לא הבנתי מה זה אומר. הגעתי הביתה ופגשתי בחמי ובאשתי. האשה הודיעה לי שהתקבל מברק על מות הילדה.

לא הבנתי מה קרה. יום קודם לכן החזקתי בידי את הילדה, שהיתה בריאה וצוחקת ... הלכתי להוציא מחברה קדישא של באר שבע צו לקבור את הילדה. שם נדרשתי לשלם 60 לירות לקבורה. משכורתי הצבאית היתה 22.5 לירות, ולכן נסעתי לג'וליס למפקדי בצבא ושאלתי אותו: כיצד אוכל לשלם סכום כזה? ענה לי המפקד: אתה לא תשלם, אני אביא לך טנדר ושני חיילים, הם יקברו את הילדה ותלך לשלום.

הלכתי עם חמי לביה"ח ושם שלחו אותי למקרר אחסון הגוויות, מתוכו הוציאו גופה מרקיבה במצב מתקדם מאוד. חמי אמר שלא יכול להיות שגופה תהיה במצב כל כך מרקיב יום אחד בלבד לאחר המוות. אני אף פעם לא ראיתי גופות, וחשבתי שזה דבר רגיל. קברנו אותה ביום שלישי שלפני ראש השנה.

עבדתי קשה מאוד במדינה. 40 שנה הייתי איש חברת מקורות, לחמתי בכל המלחמות, גידלתי עם אשתי 9 ילדים, ואילו מהיום אין לי שום סנטימנט למדינה הזו. אני רוצה למצוא את בתי. לא אכפת לי אם אמצא אותה במשפחה מאומצת והיא תרצה להישאר שם. אך העיקר שאדע שהיא חיה. אשתי חולת לב. גם היא כמוני רוצה להספיק לראות את בתה הבכורה. את מרים שלנו." (עדותו של יוסף פדלון שניתנה לאנשי עמותת "משכן אוהלים" בשנת 1995)

האחות מוסיפה היום: כשהייתי בערך בת 11-12 הסבים מצד אבא עברו לחולון, האבא היה עובר דרך יפו וראה שם ילדה שדומה לאחת מבנותיו, הוא עקב אחריה, הגיע לשכונה של בולגרים והתחיל לחקור על הילדה ואמרו שהיא מאומצת. אחרי שהוא בירר, הילדה ומשפחתה נעלמו. אחרי כמה שנים הגיע צווי גיוס, כשהייתי בערך בת 15, הגיעה משטרה צבאית, והאשימו שהיא עריקה. האבא סירב להעיד שהיא מתה, אמר שהוא מוכן להעיד שהיא נחטפה. עד יום מותם חיכו הוריי שהבת תפתח את הדלת - ותגיד "אני הבת שלכם, הגעתי".