עדותה של שולה בר-ניסים, אחותה של דליה:

אני שולה בר-ניסים, אחותה של דליה אביכזר. דליה היא תאומה של יוסי. אמא שלי –שושנה סולטנה אביכזר, ילדה תאומים: בן ובת, דליה ויוסי, בתאריך 4/1/1964 בבית חולים העמק בעפולה. אני גדולה מהם בעשר שנים וממש זוכרת את ההתרגשות בבית כשהם נולדו. אני זו שבחרתי את השם דליה לאחותי. אנחנו 11 אחים ואחיות, היום לצערי אנחנו רק 8. יוסי אחי, התאום של דליה, בחיים ונשוי שיהיה בריא. אמא שלי נפטרה לפני 25 שנים ובמילותיה השאירה לי צוואה – לחפש את דליה. היא אמרה לי: שולה, דליה חיה. דליה לא מתה.

כשהתאומים היו בגיל כמה חודשים, דליה הרגישה לא טוב ואישפזו אותה בבית חולים העמק בעפולה. אמרו שיש לה דלקת ריאות. היא הייתה מאושפזת חודש. אמא שלי זכרונה לברכה הייתה חולת אסטמה ועם עוד ילדים בבית, אבל לא ויתרה על הביקורים אצל דליה בבית החולים. הייתה הולכת פעמיים בשבוע ומתי שהתאפשר. לא הייתה תחבורה מסודרת והמושב היה מנותק. אחרי חודש בבית החולים, אמרו להורים שלי שדליה כבר מרגישה הרבה יותר טוב ואפשר לשחרר אותה מבית החולים ולהחזיר אותה הביתה. איזו שמחה הייתה באותו יום. אמא הכינה בגדים יפים לדליה וכולנו לבשנו בגדי חג כדי לקבל אותה. ההורים שלי נסעו עם עגלה וסוס לבית החולים להחזיר את דליה. אחרי כמה שעות ראינו אותם חוזרים ואין דליה. ראיתי את הפנים של אמא נפולות ועצובות ושאלתי אותה מה קרה? איפה דליה? אמרה לי אין דליה. אמרו לנו שהיא מתה.

איך יכול להיות שהיא מתה כשבמפורש אמרו להורים שלי שהיא מרגישה טוב ויכולה להשתחרר הביתה? איך יכול להיות דבר כזה? ההורים שלי לא האמינו. הם אמרו שם לצוות איך יכול להיות שהילדה מתה ואתם אמרתם לנו לבוא לקחת אותה? לא הראו להם גופה ולא תעודה פטירה. פשוט שלחו אותם ככה הביתה.

אמא שלי כל השנים האמינה שדליה בחיים ושלקחו אותה ממנה. הייתי מאוד קרובה לאמא שלי והמילים שלה לאורך השנים ולפני מותה, הן צוואה עבורי ועבור כל המשפחה. אנחנו מאמינים שדליה חיה ונחטפה, ונעשה הכל כדי לדעת מה עלה בגורלה.

בימים אלו המשפחה מנסה לאתר מסמכים דרך הרשויות.