עדותו של אדמונד מרום, הבן והאח:

ההורים שלי יעקב ופורטונה מסעיד (בארץ עוברת שם המשפחה למרום) עלו לארץ בשנת 1956 מתוניס.

אנחנו שישה אחים ואחיות. אחותי החטופה היא השלישית במספר, ביני לבין האחות הגדולה. שלושתנו נולדנו בבית חולים קפלן, ברחובות. בשנים הראשונות התגוררנו במושב זוהר, בחבל לכיש. אחרינו נולדו עוד שלושה ילדים. אחי הקטן נפטר לפני כמה שנים ממחלת הסרטן. גם אבא נפטר לפני מספר שנים.

אמא שלנו, שתיבדל לחיים ארוכים, חיה בצער כל השנים. היא לא מפסיקה לדבר על הילדה שחטפו ממנה. הילדה שנלקחה ממנה מיד לאחר הלידה ולא הספיקו לתת לה שם. פשוט לקחו את הילדה ואז אמרו לה שנפטרה. לא הראו גופה, לא קבר ולא שום מסמך אחר.

אמא לא האמינה אז ולא מאמינה עד היום שהילדה שלה מתה. היא כעסה על אבא במהלך השנים כי הוא לא דיבר על זה כמוה. אולי זאת היתה הדרך שלו להתמודד עם זה אבל זה מאוד הכעיס אותה.

היום אמא כבר בשנות השמונים שלה, שתהיה בריאה, והיא רוצה שכולם ישמעו את סיפור החטיפה של הילדה שלה ממנה.

כשאמא הייתה צעירה יותר, היא הייתה נוסעת הרבה לארה"ב, שם מתגוררת אחותי. באחד מהביקורים שלה שם היא מספרת שראתה מישהי ברחוב שדומה כשתי טיפות מים לאחותי הבכורה. ממש אחד לאחד. ולא יכלה שלא לחשוב, אולי זו הבת שלי. מי יודע מה עלה בגורלה.

גם לי קרה מקרה, כשהייתי בן 17, זה היה באמצע שנות השבעים. מקרה שלא אשכח כל חיי. התלוותי לאבא שלי ז"ל לקניות בשוק הכרמל. בשלב מסוים הייתי כבר מאוד רעב ואבא ביקש ממני להמתין ליד איזו מסעדת גריל שהייתה בשוק, עד שיסיים עם הקניות. בזמן שאני עומד שם ומחכה, שמעתי קולות של תינוק. הסתכלתי מסביב ופשוט ראיתי תינוקת בערסל מונחת בתוך פח זבל. עייפה מלבכות. מיד הרמתי אותה משם וצעקתי לאבא שיגיע. זה היה ברחוב שפר 14 ממש סמוך לתחנת המשטרה במקום. אבא אמר שחייבים למסור את התינוקת למשטרה, וככה עשיתי. נכנסתי עם התינוקת לתחנת המשטרה ומסרתי אותה לידיים של היומנאי שאמר לי שהם יטפלו בזה. לא השארתי פרטים. אני יודע שהצלתי אותה ממוות אבל לא יודע מה קרה איתה. זה משהו נוסף שאני נושא איתי כל הזמן, בנוסף לחטיפה של אחותי.

חשוב לאמא שלי מאוד לספר את סיפור החטיפה של הילדה שלה, אחותי. היא חיה בעצבות גדולה מאוד כל השנים האלה ואנחנו מייחלים ליום שתהיה לה סגירת מעגל.